קהילה. יזמות. חדשנות.

נרשמתי ליום הפתוח בבן גוריון, בהמלצת אימא שלי. בשנת 1996 התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית בבן גוריון. סיימתי את התואר ונסעתי לטייל במזרח. חזרתי לארץ עם קרחת אחרי חצי שנה במזרח וחיפשתי עבודה. ראיתי על לוח המודעות שמחפשים עובדת סוציאלית למשרד הביטחון ועובדת סוציאלית לרווחה בירוחם. התקבלתי לשניהם, בחיי שהתלבטתי מאוד ובסופו של דבר קיבלתי החלטה ללכת לעבוד עם נכי צה״ל ומשפחות שכולות במשרד הביטחון, שם התחלתי את העבודה בתחום השיקום. ההחלטה הזאת היתה התחלה של מסלול ששינה וניווט את חיי. לאחר כשנה עברתי לעבוד בביטוח לאומי , שם אני עובדת עד היום, כבר מעל 20 שנה. שנים רבות בתחום השיקום המקצועי ובשנה האחרונה אני עוסקת בתחום פיתוח קשרי קהילה.

הקשר הרגשי, האיכפתי והתומך עם א.נשים שפגשתי במהלך כל הדרך היה הדבר שדיבר אלי והשפיע על העשייה שלי. הקשרים והחיבורים וההיכרויות שנוצרו עם השנים הולידו אצלי תובנה ששיתופי פעולה וחיבורים הם הכרח לקהילה וגם לארגון בו עובדים. בעבודה אני עוסקת בהיכרות עם הסביבה והקהילה ובבניית שיתופי פעולה עם משרדי ממשלה וארגונים. ארגון נפגעות תקיפה מינית, מרכז סיוע לנשים, אלו״ט, עמותות לנפגעי נפש, עמותות שונות בדרום. ככה אפשר לעבוד יחד בצורה מיטיבה עבור האנשים, מעבר לזכויות הפורמליות. הדבר המפתיע שגיליתי הוא שהקהילה רוצה לא רק לקבל, אלא גם לתת.

אני לוקחת את עובדי הביטוח הלאומי לסיורים בסביבה בה אנו עובדים, כמו מרכז חירום, מפעל מוגן, מקלט לנשים, פנימיות. סיורים אלו מעבר לשיתופי פעולה מקצועיים שהם יוצרים, מביאים איתם תמיד חיבורים נוספים. ככה גם עובדי ביטוח לאומי מתנדבים בקהילה, אורזים מזון בעמותת לתת, מחלקים משלוחי מנות עם עמותת אלו"ט או סופגניות לילדים מאושפזים בבית חולים. חשוב לי שהעבודה שלנו תהיה מחוברת לקרקע, לשטח, לאנשים. לרגש. לנתינה. אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בדרך הוא שאנשים נמצאים שם. יש המון א.נשים שרק רוצים לתת ועלינו לתת להם את ההזדמנות להעניק, לתת מעצמם, לגרום לאנשים להרגיש  טוב יותר בחיים שלהם, והנה נוספת לה משמעות חדשה בחייהם. המוטו שלי הוא: מאמינה באנשים, מאמינה בשותפויות, למען אנשים.