אלימות במשפחה. / אחריות לזולת./ להביא את עצמי כאדם.

לבת שלי אמרתי לא אמרתי ״אל תלכי למקצוע הזה, מרוויחים רק 6,000 שקל.״ הפוך! לכי עם הרגשת הייעוד שלך. היא יותר מכוונת לתחום הקהילתי. עובדת עם תינוקות בני 3 חודשים עד שנתיים במעון רב תכליתי בחולון. עבדה קודם לכן בהוסטל עם נוער, גם בארץ וגם בחו״ל. אני הלכתי לתחילת הדרך לתחום הזוגי-משפחתי. אנחנו מקבלים פניות מקציני משטרה, מבחן, קופות חולים, אנשים פרטיים, על אלימות פיזית, מינית, כלכלית במשפחות. ויש גם אלימות מצד נשים. גברים פונים פחות בגלל הבושה. אחרי פגישות אינטק אנחנו מתחילים בטיפול אישי וקבוצתי.

בשנה האחרונה הגיעו אלינו כפול מקרים מבשנה הקודמת. גם בגלל הקורונה וגם הלחץ הכלכלי והאינטרקציה של בני בית שהיו כלואים בתוך ארבע קירות בזמן הסגרים. אנחנו נתקלים בהרבה מקרים של אלימות כלכלית, שממש עכשיו הוכרה בחוק, של הטרדות נפשיות, שממש הפכו למגיפה. ההטרדה הנפשית מורכבת מאוד. כמו להכניס צפרדע למים קרים בסיר מבלי שהיא שמה לב שהמים מתחממים לאט לאט. הצפרדע כבר כלואה במלכודת. לא שמה לב. זה מתחיל בנעימות ונגמר אחרי שנתיים שלוש בהשתלטות נפשית מלאה. עם מי דיברת. מה לבשת. מה אכלת. מעקב טלפוני. סטוקינג. אגב, גם במקומות עבודה ההטרדה הנפשית היא מגיפה ממש. יש יותר מתלוננות נשים משום שגברים מתביישים להתלונן.

יש לי גברים מטופלים שגיליתי שהסימן על הגוף או הפנים או החתך לא היה נפילה או תאונה אלא אלימות שבאה מצד הנשים שלהן. האלימות הפיזית הקשה אינה תופעה שרווחת רק אצל שכבות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. מכל השכבות. כולל עורכי דין, רופאים, שופטים, מורים. בגלל רכוש וילדים הכל מתפרץ לרוב. סכסוכי גירושין שמגיעים למצבים של אלימות קשה. ההסתכלות שלי היא לא נקודתית אלא רחבה. על כל המשפחה. כלכלית ורגשית. מגיעות אלי גם משפחות שאין להם אוכל במקרר. וזה חלק מהנדבך של האלימות הכלכלית בחברה! לחץ כלכלי מוביל להתפרקות משפחתית, להתפרצויות של אלימות. מחסור יכול להוציא אדם מדעתו. לפעמים לוקח לנו 4 חודשים בכדי להרגיע את המערכת, לייצב אותה, כדי שתוכל להתפנות לטיפול רגשי.

אתה לא יכול להתפנות לטיפול רגשי כשבני זוג לא יודעים איך הם מביאים אוכל הביתה, איך לשלם משכנתא, מזונות, חשמל, מים, ארנונה, בגדים, לימודים. אין לי ספק שם כל מי שמגיע אלינו היה יכול לאפשר לעצמו טיפול פרטני פסיכולוגי, סביר להניח שלא היה מגיע לכאן. תמיד מגיעים לרווחה המקרים של הקצוות. אנשים שלא התאפשר להם לטפל בעצמם, לעבוד על הדפוסים שלהם. הדבר שלמדתי יותר מכל בעבודה הזאת, הוא שכל אחד מאתנו זקוק לתחושת ערך ושייכות. בכל גיל. אנחנו בפרונט רק כשקורה משהו קיצוני.

התקציב של משרד הרווחה הוא הכי נמוך ויש לנו כעובדים סוציאליים הרבה מאוד לעשות עם מעט מאוד תקציב. ונשאלת השאלה למה?. למה אנחנו כחברה, כמדינה, לא מציבים את הרווחה של האדם בפרונט? המשכורת שלי משולמת 25% מהרשות העירונית ו- 75% ממשרד הרווחה. כדי לספק מענה הולם להיקף הפניות היו צריכים להיות כאן עוד 30 עובדים לפחות. הרשויות העירוניות לא מספקות את המוצר הזה שנקרא עובדים סוציאליים מפני שאין להן את הכסף לכך.

לירון מלכה-סגל, 33, נשואה + תינוקת בת 6 חודשים, נס ציונה

עובדת סוציאלית במרכז למניעה ולטיפול באלימות במשפחה, נס ציונה.

אנחנו חיים בחברה שהשאלה כמה אתה מרוויח היא שוות ערך לכמה שאתה שווה בעיני החברה. וכן, גם בעיני המטופלים שלנו שבאים לפגוש אותנו כדי לקבל סיוע מאתנו. אנחנו שווים פחות בעיניהם. ושלא יובן לא נכון. תמיד היה לי ברור שהעבודה שלי בחיים, תהיה בתחום הטיפול באנשים. זה בא מהבית. מאבא שלי, שהיה אדם כזה. של נתינה וטיפול. גם האחים של אבא שלי סבלו מתסמונת מסוימת, וזה אני חושבת היה גם חלק מההכרה שלי בחשיבות של הדאגה והאחריות לזולת.

עיינה גונן, 40, נשואה + 3 ילדים, קיבוץ נצר סירני.

12 שנים עובדת סוציאלית.

עובדת במרכז למניעה ולטיפול באלימות במשפחה, נס ציונה.
מפתחת טיפול בילדים ונוער החשופים למערכות יחסים בעלות מאפיינים של אלימות עובדת במרכז למניעה ולטיפול באלימות במשפחה.

היה לי ברור שאעסוק בעבודה עם אנשים. מה שקסם לי שזה תחום שמאפשר להתפתח ולהשתלב בתחומים מגוונים של מפגש עם אוכלוסיות שונות. תחום שמאפשר לי גם להביא את עצמי לתחום, כאדם. תמיד היו לי ממשקים טיפוליים, לפני הצבא הייתי בשנת שירות מדריכה, בצבא הייתי מש״קית עלייה, תפקיד חדש ששילב טיפול בעולים והוראת עברית לעולים חדשים. הבחירות שלי מהתחלה היו טיפוליות. גדלתי בקיבוץ להורים גרושים, ואני מתארת לעצמי שהיה לזה השפעה על הבחירה שלי. להימצא במקומות שנוגעים באנשים. שמטפלים באנשים. התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית בגיל 25.

בבאר שבע. יחסית מאוחר למי שגדלה בקיבוץ. העיסוק הראשון שלי היה בהוסטל לנפגעי נפש ובדיור המוגן לנפגע נפש שמשתלבים בקהילה, בבאר שבע. חיפשתי מקום שארגיש בו ששומרים עלי. שאני לא לבד בהחלטות שלי. כאן במחלקה בנס ציונה יש חשיבה על העובד. הרבה הדרכות, קורסים, דיונים, התייעצויות. זו עבודה שדורשת לקחת החלטות מכריעות, לפעמים גורליות, הנוגעות לחיי אנשים אחרים, ואתה חייב להתייעץ, לקבל עוד נקודת מבט, כל הזמן לחשוב ביחד. לקבל עוד נקודות חשיבה. לעשות תהליכים. חייבים לקבל החלטה מתוך הבנה שאתה חלק ממערכת.

אני משתדלת לא למהר לפעול אלא לעצור ולחשוב, להיות מחושבת עד כמה שניתן. ההחלטות שלנו היומיומיות יש להן השלכות מכריעות על חיי האנשים שאנו מטפלים בהם. החשיבה המשותפת של המערכת כולה, זה משהו שגם מכבד את האנשים שאנחנו עובדים איתם. אם הייתי צריכה לחזור בזמן לגיל 24-25, הייתי בוחרת שוב ללמוד עבודה סוציאלית. לא מתלבטת לרגע.