home
עולא אבו חלאוה

סולידריות

עולא אבו חלאוה

  • גיל
    30
  • עיר
    רמלה
  • עבודה
    בית חולים וולפסון, מיון עו"ס בית חולים וולפסון, מיון מבוגרים, כף רגל סוכרתית וראות
  • לימודים
    תואר ראשון בפסיכולוגיה תואר שני בהצטיינות יתרה בעבודה סוציאלית סטודנטית לפסיכותרפיה ממוקדת טראומה בנט"ל כעת עובדת על גיבוש הצעת מחקר לדוקטורט שעתידה לעסוק בתחום הטראומה.
dots

״אנשים זקוקים לאנשים כדי להתחבר לכוחות שטמונים בהם.
זה מה שהביא אותי לעסוק בעבודה הסוציאלית.״

"סליחה שנאלצתם להמתין לי, אתה רואה את המשפחה שם? עכשיו בישרתי להם שבעלה של האישה נהרג בתאונת דרכים. זה כל כך חשוב, כדי לתת תמיכה רגשית למשפחה בתהליך הפרידה. יש שם גם ילדים שזקוקים לעטיפה ותמיכה, בשביל להצליח להבין מה קרה.

לא מזמן עברתי ממחלקת פנימית למיון מבוגרים. בגלל האתגר. אני אדם שמאוד אוהב אתגרים בחיים, זה נותן לי משמעות ותחושת סיפוק. לטפל במקרים מורכבים, ללוות משפחות בשעת המשבר האקוטית  ביותר, רגע לפני הטראומה מתקבעת ונצרבת בנפש ובזיכרון והופכת לעמידה. אני רואה בתפקידי כשליחות.

בעבודתי השגרתית אני מטפלת באוכלוסיות שונות ומגוונות, נפגעי תקיפה מינית , אלימות במשפחה, אובדן איברים, אירועי אר"ן ומשברי חיים מורכבים אחרים.

 

במיוחד היה חשוב לי לעבוד בחדר 4 ובמרכז האקוטי הראשון שהוקם בארץ בשנת 2000 בהנהלת ד"ר ברדה ג'וליה וטיפול עו"ס ייעודית אצלנו, מרכז שנועד לטפל בנפגעי תקיפה מינית מכל הגילאים, ילדים, נערות,  נערים, קשישים, להט"בים, ללוותם ולהעניק להם מענה ראשוני אקוטי, תוך התייחסות רב מערכתית לחיבור גוף נפש, לתווך ולקשר עם גורמים לשמירת הרצף הטיפולי, כאשר מרבית הפניות המגיעות למיון מגיעות ישירות מהזירה ותוך 72 שעות מהאירוע.

המטרה שלי לסייע במניעת קיבעון הזיכרון הטראומטי ברגעים קשים אלו, לאפשר לאדם להתחבר לתקווה ולמקורות הכוח שלו ולבנות מחדש את סיפור החיים שלו, לא רק מתוך אירוע התקיפה או האבחנה או הפתולוגיה.

עבדתי קודם בשיבא. עם ילדים במצבים סופניים. לא יכולתי לעמוד בפרידה מילדים. מהסוף שאין בו יותר תקווה. רציתי להיות בעמדה שבה הכוח שלי ניזון מכוחות החיים שאני מעניקה לצד השני. לאדם אחר. להעניק לאדם את היכולת להסתכל על כל התמונה. לא רק על חצי הכוס הריקה. המשמעות של החיים שלי היא לעזור ולהושיט יד לאדם שנמצא במצוקה. הסיפוק הזה, להביא את היכולת שלי לאדם לעזור לעצמו. גם לאוכלוסיות שנמצאות בשולי החברה. עובדים זרים חסרי מעמד וללא ביטוח רפואי למשל.

 

פה בתפקיד הזה יש גיוון, והגיוון הזה הוא ששומר עלי מפני שחיקה. הוא שמלמד אותי לבחור באתגר המורכב יותר. וככל שהמקרה מורכב יותר אני בוחנת את התגובות של עצמי כאדם בעוצמה חזקה יותר. כשכל מפגש הוא שונה. כל מקרה הוא ייחודי ואחר. הסולידריות שלנו בין המטפלים, אנשי הצוות, הסולידריות שלנו עם המטופלים, היא שמעניקה לי את החוסן הנפשי להמשיך. כי אני חלק מהקהילה שהמטופל זקוק לה, כולנו כבני אדם, וקהילה אנושית היא חוסן. החוסן של הפרט נובע גם מהמעטפת שהקהילה בה הוא חי מעניקה לו. מידת התמיכה שיש בקהילה. החוסן של הקהילה הוא החוסן שאני נבנית ממנו.