home
ליאורה גוב ארי דה-וריס

לנרמל מציאות לא נורמלית.

ליאורה גוב ארי דה-וריס

  • גיל
    52, נשואה + 1
  • עיר
    ירושלים
  • עבודה
    11 שנים עובדת סוציאלית במחלקה לאשפוז יום המטולוגי ביה״ח ׳שערי צדק׳, ירושלים, לפני כן 7 שנים עובדת סוציאלית במחלקת מונשמים סופניים בבית החולים ׳הרצוג׳. יו"ר פורום עובדות סוציאליות בהמטולוגיה בבתי חולים
  • לימודים
    תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל. לימודי הסבה בעבודה סוציאלית. תואר שני בלימודי מגדר. למדה אוצרות. מנחת קבוצות חולים ושכול בארגונים שונים.
dots

״החוכמה היא איך לאפשר לאנשים להמשיך את החיים. לנרמל מציאות לא נורמלית. להתמודד עם הפחד למות. להעניק תקווה. אין ודאות בכלום. אתה יכול לפגוש את הדוד שלך. את ההורים שלך. את עצמך.״

למחלקה ההמטולוגית מגיעים לטיפולי יום, מטופלים אשר אובחנו כחולים במחלות אונקולוגיות של הדם: לוקמיה, לימפומה ומיאלומה. מטופלים מגיל 19 ומעלה.

זה מקום כביכול רגיל שמפגיש אותך עם הדברים שאתה הכי פוחד מהם. אתה יכול לראות פה חברי כנסת לצד עובדים זרים. לכאן מגיעה אוכלוסייה מגוונת, שקודם כל צריכה את הטיפול הרפואי, שלא תמיד מודעת כלל לקיומו של עובד סוציאלי במחלקה. התפקיד שלי ללוות את החולים מהשלב הראשוני של ההגעה, כשהחולה לא יודע בגלל מה הוא הגיע, אלא רק שיש איזושהי בעיה בדם. אני מכירה את החולים משלב האבחנה, שלב הבשורה, דרך ליווי לאורך הטיפול, חזרה של מחלה, השתלה, התנהלות בקהילה, זכויות, החיים בבית בקרב המשפחה, כל ההתנהלות סביב החיים בזמן משבר.

 

אנשים שמגיעים ונמצאים בחרדה סביב האבחנות והטיפולים, זקוקים לתמיכה. אני מזהה את החרדה וניגשת מיוזמתי אל החולה. מתווכת בינו לבין אנשי הצוות. מכירה לו את האנשים באופן שהופך את הכניסה למחלקה לפחות מנוכר וקר. עצם המילה ״סרטן״ ״אונקולוגיה״ מפחידה. מעוררת שדים. מה אומרת הבדיקה? מה יקרה לי? אני לא מודיעה לאנשים על האבחנה הרפואית שלהם, אני מרגיעה. מסבירה. מורידה את החרדה. אני המקום הבטוח שלהם. לכן השלב הראשוני כל כך חשוב.

 

כי הוא בנוי על אמון. הרופא מסביר אבל הרבה פעמים נדרש פירוש שלי. במיוחד בבשורה מרה. ״יש לך חשד ללימפומה״. החולה לא מבין מה נאמר לו. הוא בהלם. הוא לפעמים נאטם. כל רצף הבדיקות שהוא צריך לעבור לא נקלטות באותו הרגע. הוא באותו הרגע בטוח שהוא הולך למות.

אחר כך אצלי הם כן יכולים לשאול את השאלות שלא עברו בראש בהתחלה. האם הגעתי מאוחר מדי? האם יש סיכוי להישאר בחיים? מה זה אומר לגבי העתיד שלי? מה אני אומר לבן או בת הזוג? לילדים? למשפחה? למדתי על החשיבות של השיחות שלנו כאנשי מקצוע בעצם השיח. אני חושבת שמערכת הבריאות חוטאת כלפי כל אנשי הצוות הרפואי. המערכת שחוקה. הצוות הרפואי יכול לראות בך כתובת לפורקן. הם יכולים שעה וחצי לשבת ולהוציא מהלב.

 

רופא מוריד מהלב, בוכה, מתפרק. המערכת הרפואית מאוד שוביניסטית. מאוד הירארכית. מאוד גברית. אחד הדברים שקשים בתחום הזה להבין זה שאתה הרופא נמצא בראש הפירמידה לבדך, ואתה לא תמיד מודע לכך שאנשים כמוני מצילים או יכולים להציל אותך נפשית מהתהומות של ההתמודדות. אתה לא לבד. זו אחריות מאוד כבדה להיות רופא. שוחקים אותם עד דק. לאחיות יש כביכול לגיטימציה לפרוק. המערכת הרפואית אומרת לעצמה: הוא גבר, הוא רופא, הוא יודע הכל, הוא לא זקוק לעזרה, ואז בגלל שאתה יודע הכל, למדת הכל חוץ מאיך להתמודד נפשית.

 

אתה יכול לראות כשמטופל גוסס, רופא בורח. מתחמק. לא רוצה להביט לו בעיניים. והמטופל שהוא מכיר שנים ומלווה שנים, שואל את האחיות היכן הוא? למה הוא לא בא יותר? ואני צריכה לקחת את הרופא ביד, פיזית, אל המטופל הגוסס. קשה להם, זו תחושה של כישלון עבורם.