להרגיש אנשים.

עשיתי הכשרה מעשית בבית החולים רמב״ם ובאגודת החירשים, ובזמן שעבדתי ברמב״ם במחלקה האונקולוגית, הם ביקשו שאשאר לעבוד שם. במשך 21 שנים עבדתי שם וכחמש שנים באגודת החירשים. בשנת 2010 התחלתי לנהל את המחלקה לעבודה סוציאלית בבית החולים בנהריה. אני זוכרת שהיינו יושבות צוות העובדות במחלקה האונקולוגית ברמב״ם, שואלות את עצמנו מה מחזיק אותנו כל כך הרבה שנים במחלקה האונקולוגית? איך אני מתמודדת עם עוד אובדן, עוד החזקת יד אחרונה? מה נותן לנו את הכוח להכיל את הכאב את המוות את האובדן יום יום כל השנים?

הגענו בסופו של דבר למסקנה שכל אחת מאתנו נמצאת במקום הזה, כריפוי. דרך הטיפול בכאב שלהם אנחנו מטפלים בכאב שלנו. אני יכולה לראות את התהליך ההתפתחותי וההתמודדות שלי לאורך השנים עם האובדן. אני לא יכולה לומר שהכאב התקהה, אלא קיבל כיוון אחר. עבדתי כעבור שנים בזמן הפיגועים עם נפגעי טראומה של פעולות איבה. ריכזתי את הטיפול בהם. והכל הוצף מחדש. אתה לא יכול להגיע הביתה ולחלוק עם בני המשפחה את הדברים האלה. רק לשבת עם הילדים שלך ולחבק אותם. אני לא חושבת שאפילו לבן זוג שלי יכולתי לספר. במשך הזמן למדתי שאני יכולה לחלוק את הדברים האלו רק בינינו, העובדות הסוציאליות.

נאג׳לה מסרי-עוואד, 38, עכו.

עובדת סוציאלית ומדריכת עובדים כעשר שנים,
במחלקה הנוירו-כירורגית וטיפול נמרץ נוירו-כירורגי במרכז הרפואי ׳גליל׳ בנהריה.

מגיל 13 ידעתי שאני הולכת להיות עובדת סוציאלית. זה התחיל מכל ההתנדבויות בכפר. נולדתי וגדלתי בכפר ג׳דיידה. כפר עם מצב לא פשוט. הרבה משפחות עניות. הרבה משפחות שמטופלות על ידי הרווחה. drug abuse ועוד. גדלתי כבת יחידה בין אחים, בבית מוסלמי מאוד מכיל. אבא שלי מאוד נאור ותומך, תמיד עודד אותי ללמוד. אדם חכם מאוד ומוכשר שגדל בעוני, ולא יכול היה לאפשר לעצמו לימודים. הוא בנה את עצמו כלכלית בארה״ב ובהצלחה רבה, והטמיע בנו את ההבנה שבלי לימודים לא נצא אל החיים. ״לפני שאת מסיימת תואר ראשון את לא מתחתנת!״. בכיתה שלי היו 29 מבנות ו 4 בנים. 27 בנות התחתנו בכיתה י׳. בכיתה י״ב חלק מהבנות הגיעו לכיתה עם הילדים שלהן. ואימא שלי אמרה, בלי שידע:״את לא מתחתנת לפני שיש לך תואר שני!״.

כשסיימתי את כיתה י״ב כעבור חודש נרשמתי ללימודים. בשנת 2011 איבדתי אח בתאונת דרכים והחלטתי שאני אעבוד בבית חולים. התחלתי לעבוד במחלקה פנימית ולאחר שבע שנים עברתי לעבוד במחלקה בה אחי נפטר, הנוירו-כירורגית. חשבתי איך אני יכולה בתור מי שעברה אובדן במחלקה הזאת, יכולה לסייע לאנשים שמתמודדים עם מצבים קשים. להפוך את הדפקט לאפקט, משפט שאני מרבה להשתמש בו. הבנתי שאני חייבת להקים קבוצות תמיכה למשפחות. לדבר יותר, להתייעץ, לשתף, לקבל אינפורמציה שהם זקוקים לה, תמיכה. זה מרגיע ומעודד את המשפחות. לייצר נורמליזציה, שאחרים יבינו שגם עוד אנשים עוברים את מה שהם חווים.

ויחד עם זה הקמתי קבוצה שמעניקה ליווי ראשוני של ילדים בטיפול נמרץ דרך טיפול תרפיה באומנות. זה הבייבי שלי. הילדה שלי הייתה בת שנתיים וחצי כשהדוד שלה נהרג בתאונת דרכים, והיא הייתה קשורה אליו מאוד. זה הביא אותי לחשוב על ילדי המטופלים כאן. אני מכינה אותם בסדרת מפגשים לעבד את האירוע, שרובם לא פעם נמצאים כבר מקודם בקשיים רגשיים, נכנסים עם הסבא, הסבתא, ההורים, למפגש הראשוני עם הקרוב שלהם. אחת החוויות החזקות שלי שלמדתי מהן על עצמי ועל האחר, היו עם פצועי המלחמה שהגיעו אלינו ממלחמת האזרחים בסוריה. הם התפלאו שלמדתי, שנתנו לי ללמוד, שאני מטפלת בגברים, למה את בלי כיסוי ראש?. הם לא הבינו את המעמד שלי כאישה מוסלמית בארץ, עשיתי איתם קבוצות של תרפיה באומנות לעיבוד טראומה לאחר מלחמה. מטופלים שהיו כאן עד היום בקשר איתנו בוואצאפ. הם השגרירים שלנו בסוריה. אם יש משהו שהפנמתי בעבודה איתם זה לחיות את הרגע. קודם כל להגיע הביתה לנשק את הילדים ולהרגיש אותם באמת. לחיות היום כאילו זה היום האחרון שלך. לא לקבל כמובן מאליו את היקר לנו.

אחת החוויות החזקות שלי שלמדתי מהן על עצמי ועל האחר, היו עם פצועי המלחמה שהגיעו אלינו ממלחמת האזרחים בסוריה. הם התפלאו שלמדתי, שנתנו לי ללמוד, שאני מטפלת בגברים, למה את בלי כיסוי ראש?. הם לא הבינו את המעמד שלי כאישה מוסלמית בארץ, עשיתי איתם קבוצות של תרפיה באומנות לעיבוד טראומה לאחר מלחמה. מטופלים שהיו כאן עד היום בקשר איתנו בוואצאפ. הם השגרירים שלנו בסוריה. אם יש משהו שהפנמתי בעבודה איתם זה לחיות את הרגע. קודם כל להגיע הביתה לנשק את הילדים ולהרגיש אותם באמת. לחיות היום כאילו זה היום האחרון שלך. לא לקבל כמובן מאליו את היקר לנו.