העברה בין דורית

ואז הגיע הרגע להגשים את החלום. להיות עובדת סוציאלית. לפני 5 שנים החלטתי לעשות את השינוי בחיים שלי ועשיתי הסבה לתחום העבודה הסוציאלית. לעבוד עם ניצולי שואה. היה לי קשר מאוד מיוחד עם סבא וסבתא שנפטרו לפני באותה תקופה. סבא טיפל בסבתא שהייתה חולת אלצהיימר בעצמו עד הרגע האחרון.

לא הסכים להעבירה למוסד. ולאחר שנפטרה כשכבר חשבנו שהנה עכשיו מגיע לו שיעשה משהו עבור עצמו, הוא נפטר אחריה. הנקודה הזאת הייתה מכריעה עבורי. הבנתי שעבורי ועבורם הגיע הזמן לתת מעצמי מהמקום שהכי טבעי לי. מהשורשים שלי. נולדתי במולדובה. הסבים נלחמו במלחמה הגדולה והסבתות היו בגטאות ובמחנות בגבול אודסה. גדלתי על הסיפורים שלהם וחונכתי עליהם.

סבא שלי היה היהודי האחרון שנשאר בחיים שהשתתף במצעד הניצחון ב- 1945 וכעבור 75 הוזמן על ידי פוטין לצעוד בו שוב במוסקבה בשנת 2015. שבועיים לאחר ששב מהמצעד במוסקבה נפטר. עבורי זו הייתה בחירה בזכות אנושית. זכות גדולה ושליחות לעבוד עם האנשים האלו, ששרדו את מה שלרוב אין לו מילים לתיאור בשפה. מה שאני מקבלת משורדי השואה הוא הרבה יותר ממה שאני מעניקה להם.

זה דור שעבר את הנורא מכל. דור שורד עם רצון עז לחיות ולחוות, אהבה ותשוקה לחיים. אם הם שרדו עד כאן אז יש להם את הכוחות לא רק להתמודד עם היומיום, אלא להעניק מתוכם. כעובדת סוציאלית, הגעתי לדירה של אישה קשישה. בעלה שהיה איש צבא נהרג ברוסיה. בנה נהרג אחריו. עלתה לארץ עם הוריה והם נפטרו כעבור שנה. היא נותרה לבדה. שני קברים ברוסיה, שני קברים בארץ. ללא משפחה. נכנסתי לדירה שלה שנראתה כמו מוזוליאום, חדר זיכרון, עמוס בציורים שציירה את קרוביה, והיה לי ברור שאני לא יכולה להינתק מהאישה הזאת, שסבלה ממחשבות אובדניות.

זה טלטל אותי כל כך, שלא יכולתי לנתק את הטיפול בה מחיי. ידעתי שאני צריכה להציב גבול אבל לא הייתי מסוגלת. גם אחרי שעזבתי את התפקיד, עד היום אנחנו בקשר. בבאר-שבע חיים כ- 7,000 שורדי שואה, מהם אני בקשר עם כמאה שורדים עריריים. אם הלב שלך אומר לך שאת צריכה להיות שם בשביל מי שזקוקים לך, את לא נלחמת בלב. אצלי זה הדלק לקיום שלי. הכוח המניע לעשייה שלי.